גבירותי ורבותי,
כותרת המפגש הזה היא "נשף המסיכות של ביבי וברק" - אני מתנצל בפני המארגנים: הכותרת הזו לא מתאימה בכלל.
למה?
כי אין מסכות. כי אפילו אין בושה להסתתר מאחורי מסכות מתוך רצון שלא להתבלט כשידה של הממשלה במעל - אפילו את זה אין לה, לממשלה, וקל וחומר לראש הממשלה ושר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה.
זו תקופה קשה עבורנו, אלה שמאמינים בתקווה ולא ביאוש. זו תקופה שבה המפלגה שאמורה להוביל את התקווה לישועה לכודה מרצון במלכודת הדבש של השררה והפיתויים. אלה ימים בהם אין מו"מ לא עם הפלסטינים ולא עם הסורים.אלה ימים בהם העולם מתייחס לישראל כסרבנית שלום, סרבנית מו"מ, סרבנית תקווה.
אנו מסתכלים מהצד בעיניים כלות ושואלים את עצמנו: האם נדונו לייאוש? האם אין סיכוי לשינוי?
כשאני מביט במתרחש סביבי אין לי סיבות להתעודד. חבריי לסיעה מכורים לריגושי השררה עד שהם זנחו מאחוריהם כל ערך שאי פעם האמינו בו. הם הפכו לנרקומנים של השלטון.
לעתים אני מוצא עצמי מיואש לחלוטין מהמצב ושואל את עצמי מדוע שלא אעשה מעשה, כמו חבריי שהרימו ידיים. למה לי לא מותר?
אבל אני יודע, כשאני מביט בשלוש בנותיי, שאין לי את הלוקסוס לעשות זאת. אני מבין יותר מתמיד שאנחנו ואתם חייבים להילחם על עמדותינו הצודקות למען המחר שלהן!
אם לא נגיע לפשרות עם הפלסטינים, עם הסורים, אם לא נלחם למען צמצום השסעים בחברה ונטפל בבעיות היסוד שלנו כחברה, זו תהיה תחילת הסוף שלנו כמדינה דמוקרטית. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש, גם אם יש עתה רוב קואליציוני דורסני. אין לי או לכם את הזכות להתייאש.
אני אמשיך להיאבק, ולהיאבק, ולהיאבק על הדרך למען עתיד טוב יותר למדינה.
אני מאמין שאפשר שיהיה פה אחרת.
אסיים בציטוט שמתאים למצב יותר מכל ציטוט אחר, מתוך שיר של שלום חנוך: "תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר".
זה ייקח עוד שעה-שעתיים, אבל השחר עוד יפציע.
תודה רבה לכם.