נאום במליאה במסגרת יום הזהות היהודית בכנסת

נאום במליאה במסגרת יום הזהות היהודית בכנסת

איתן כבל (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש חברי חבר הכנסת ראובן ריבלין, אדוני השר, האמת היא שלפני הכול אני רוצה לברך את רבני "צהר", את הרב גנזל, מכל הלב, שעושה עבודה יוצאת מן הכלל.

אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, האופן שבו הוא וחבריו פועלים, ואתה יודע שאני בא מבית – וזה הרבה מעבר לגרסא דינקותא, בכל מה שאני קושר לעצמי ומרשה לומר את זה לעצמי. אצלי בחדר יש אפילו מכתב שכתוב עליו – מהישיבה שבה למדתי, ומסגרתי את זה – לכבוד: הרב איתן כבל שליט"א. אבל מעבר לזאת - - -

יעקב כץ (האיחוד הלאומי):

שערי האיחוד הלאומי פתוחים.

איתן כבל (העבודה):

אני מודה לכם, אני מודה לכם, אבל אני לא מתלהב, אין לי כוונות. לגופו של עניין, אני באמת רוצה להודות לך, הרב גנזל, לך ולצוות שעובד אתך. אתם עושים עבודת קודש, וזה לא עניין של מה בכך. אני אומר את זה כמי שחווה וחווה את החוויה היהודית במשך כל שנות חייו.

התלבטתי כשבאתי לכאן, כשנתבקשתי על-ידי ידידי וחברי חבר הכנסת זבולון אורלב – תודה על כל היום הזה – שהפציר בי להיות חלק ממנו ולשאת דברים. התלבטתי. הרי הנושא שנוגע לזהות יהודית הוא עולם ומלואו. אין כמעט דבר שאני לא יכול לבוא, אדוני השר, ידידי יולי אדלשטיין, ולהתחיל לדבר עליו, מהחוויות האישיות שלי כאדם שמכיר הן את העולם הדתי הן את העולם החרדי, ומצד שני – את העולם החילוני והעולם החילוני מאוד. יצאה לי זכות, אני רואה בזה זכות מאוד גדולה באופן אישי, לחוות את החוויה הישראלית והחוויה היהודית כמעט לאורכה ולרוחבה.

אילו הייתי נדרש – אם אני אומר בקלישאה – לחוות את החוויה האישית שלי שוב, לא הייתי מוותר על אף חלק ממנה: לא על הלימוד ב"חדר"; לא על לגדול בבית יהודי דתי של עולים מתימן; לא על החוויה המעצבת של בית תימני דתי שמשפחתו המתינה וציפתה למעלה מאלפיים שנה לביאת המשיח, לעלייה לארץ; על המסלול בישיבה התיכונית במדרשיית "נועם" תחת הנהגתו של האדם שהשפיע עלי יותר מכול, הרב יגל זיכרונו לברכה; ולאחר מכן בישיבה אצל רבי שוכר מאיר בעזתה – כל המסלול הזה, באמת.

ומשם אל ההוויה של הצנחנים, על כל מה שמשתמע מכך, ששם לראשונה אני פוגש – וחוטף את שוק חיי – חברים שלי לפלוגה שלא יודעים מה זה יום כיפור בדיוק, לא יודעים מה זה להניח תפילין. אני זוכר שזה היה בשבילי שוק גמור. זאת אומרת, אמרתי לעצמי, חברי חברי הכנסת, שלא ייתכן שאנחנו כאן – ויש סיבות לכך שאנחנו דווקא במקום הזה ולא במקום אחר. וכאן אין שום מונופול לא לדת ולא לאף אחד. אנחנו כאן, כי בראש ובראשונה אנחנו יהודים, ולא יעזור לאף פוסט כזה, ולאף אחד אחר. ואנחנו נלחמים ונותנים את מיטב בנינו כדי להיות במקום הזה. יש לזה הרי סיבות הרבה יותר עמוקות. כי בתוך המאבקים בינינו – שלא פסקו מעולם, דרך אגב, גם אחרי חורבן בית-שני; ליום אחד לא פסקנו לריב. אולי אנחנו עושים הפסקות. אפילו בימי כיפור, אם תעברו בין בתי-הכנסת – על נוסחים, על מה מתפללים, על מה אומרים. אין יום. אבל לגופו של עניין, יש - - -

יעקב כץ (האיחוד הלאומי):

הוא שואל – השיח': למה אנחנו מתקוטטים?

קריאה:

- - - לא מסכימים על הכול.

אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):

- - -

איתן כבל (העבודה):

חבר הכנסת אברהים צרצור, זה חלק מהחיים שלנו. יכול להיות שאני פעם אמרתי לעצמי, חברי חברי הכנסת, מה יקרה אם יום אחד נפסיק להתקוטט בינינו?

רחל אדטו (קדימה):

איתן, תספר לו: איפה שיש שני יהודים, יש שלושה בתי-כנסת.

יעקב כץ (האיחוד הלאומי):

איפה שיש שני יהודים, שלושה - - -

איתן כבל (העבודה):

כן, זאת הבדיחה שמספרים על תימנים, שתימני – הוא מקים בית-כנסת אחד שלו, ואחד שהוא יחרים אותו. אבל זה סיפור אחר.

אבל אני רוצה, חברי חברי הכנסת, להמשיך, ובתוך כל הדיבור הזה לבוא ולומר לכם, שמה שמטריד אותי יותר מכול היום – מעבר לשאלות הפוליטיות, אפילו מעבר לשאלת ההתבוללות ושאלות יהודיות הנוגעות לזהות שלנו, לקיום שלנו כאן – היא העובדה שבלי משים נוצרות כאן בתוך היהדות שתי חברות שהולכות ומתרחקות זו ומזו, ולא נישאות זו לזו. וכאן אין שאלות של ימין ושמאל, וכאן אין שאלות של גויים שאנחנו מתבוללים בהם. זה אנחנו, שהיום בלא מעט מקומות לא יכול אדם כמוני להיות חלק: יכבדו אותי? יקבלו אותי בסבר פנים יפות? הכנסת האורחים תהיה כדת ישראל. אבל מעבר לכך, יותר ויותר קבוצות בחברה הישראלית הולכות ומתנכרות זו לזו, ואני מדבר על רקע זהות. יותר ויותר. והתהליך הזה איננו נוגע רק לחברה החרדית, כי גם בתוכה יש מעגלים, אלא גם למה שאנחנו נוהגים לכנות היהדות של המפד"ל, מה שהיתה, או "המזרחי", שם אני התחנכתי.

יש יותר ויותר מה שאנחנו קוראים התחרד"לות, יותר ויותר התחרדות, וזה דבר שאותי מדאיג. זה בסדר להיות איש דתי, וכל אחד צדיק באמונתו יחיה, וזה בסדר גמור. אני בא מבית כזה, שבו אבי, שיהיה בריא, משתדל להקפיד על קלה כבחמורה, והוא לא מפד"לניק, והוא לא "מזרחי", והוא לא חרדי. הוא איש דתי. איך הוא היה אומר לי תמיד? אתה, אל תדאג. תמיד הייתי אומר לו: תראה איך אלה מתנהגים, וזה, והוא היה אומר: אתה, אל תדאג. אתה תהיה לעצמך בסדר. ואני אומר את זה גם לנו.

אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני השר, בתוך כל השאלות הגדולות האלה זה מה שמטריד אותי יותר מכול – שנוצרות כאן חברות בתוך העולם היהודי. והכנסת, בכל מיני מאבקים פנימיים, בחקיקה כזאת ושאלות כאלה, עלולה ליצור קרע עוד יותר גדול. אני מזהיר כאן את כולנו. אלה אינן שאלות ימין ושמאל, אלה שאלות קיומיות, וחשוב שנשים את הדברים כאן על השולחן באופן ברור. כי בתוך הדהרה הפוליטית היומיומית אנחנו לרגע לא עוצרים ומסתכלים לאחור. אנחנו עסוקים כל הזמן בלהתווכח ולריב בינינו: כן שטחים, לא שטחים, איפה נגור, כן ירושלים, לא ירושלים. יש שאלות הנוגעות לזהותנו, לְמה אנחנו ולָמה אנחנו כאן.

בעזרת השם – באמת אני אומר לכם את זה בכל לבי, אני אדם מאמין, וגם העמדות שלי, העמדות הפוליטיות שלי באות מתוך אמונה ודאגה לעם היושב בציון. זה הבסיס שנותן לי כוח להמשיך ולשרת את הציבור. אם לא – אין סיבה; אם לא – אין שום סיבה. כי אני חושב – אני לא רק חושב, אני בטוח – שהאתגרים שעומדים בפנינו הם גדולים לאין שיעור ממה שעמדנו בהם, ורק נדמה שהכול מאחורינו. וככל שנדע מהי זהותנו, ולעמוד על עמדותינו – לאו דווקא בצדדים הפוליטיים של העניין, אלא ביכולת להקשיב ולהבין האחד את השני, כי יהודים אחים אנחנו – נדע גם לכבד את שכנינו, את הזולת, ונדע לעשות פה חברה טובה יותר, בריאה יותר, לעתיד של בנינו, נכדינו, בנותינו ונכדותינו. תודה.