הורים, אלמנות, בנים ובנות, אחים ואחיות, בני משפחת השכול, לוחמי גבעתי ותושבי קיבוץ נגבה, קהל נכבד,
אתם נפגשים כאן כמדי שנה, מתבגרים ואף מזדקנים, אך אלה שאינם עוד עמנו נשארים לעד בגיל בו נקטפו.
אנו נותרים רק עם הזכרונות, עם תמונה במסגרת המקפיאה את הנופלים בנעורי נצח.
רגעים שנחרתו בעבר מלווים אותנו בהווה וממשיכים עמנו אל העתיד עם אותם צבעים ועם אותם גוונים, ובלשונו של חיים גורי, ממשוררי דור הפלמ"ח:
"רְאֵה , הִנֵה מוּטַלוֹת גוּפוֹתֵינוּ שוּרָה אַרוּכָּה , אַרוּכָּה.
פָּנֵינוּ שוּנוּ. הַמָוֶות נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ.
אֵינֶנוּ נוֹשׁמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהַר.
רְאֵה , לֹא נָקוּם לְהָלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב ,
לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנוּגִּים וּדְמוּמִים ,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.
רְאֵה , אִימּוֹתֵינוּ שֱׁחוֹחוֹת וְשׁוֹתְקוֹת ,
וְרֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת בִּכְיָם ,
וּמַפַּץ רִימּוֹנִים מִקָּרוֹב וּדְלֵיקָה וְאוֹתוֹת מְבַשֹרִים סְעָרָה!
הַאֹמְנָם תַּטְמִינוּנוּ כָּעֵת?
הֵן נָקוּם וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז , וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָה".
החיים עבורנו ממשיכים הלאה אך אתן, המשפחות השכולות, חיות עם האבל יום יום ושעה שעה. אבלכם הוא אישי ופרטי. צער של הורים שבנם לא יחזור, געגוע של אישה שבעלה לא ישוב, יתמות של ילדים שבגרו ואביהם מלווה אותם בתמונה כזיכרון.
כמה שנתאמץ, לעולם לא נוכל להבין.
השכול הוא פרטי. האבל הוא אישי. הגעגועים הם בסתר הלב.
אבל היום הזה כולנו עם משפחת השכול. אבלכם הפרטי הוא היום אבלנו הלאומי. אנו מלווים אתכם היום בכאבכם, משתתפים בצערכם ומנסים לחלוק עמכם את האובדן.
אנו מרכינים ראשנו אל מול גבורתם של הנופלים ונותנים כתף לבני משפחתם של אלה שבמותם ציוו לנו את החיים.
ברגעים הללו, בדממת יום הזיכרון שמופרת על ידי שירי אבל נוגים, תפילות חרישיות וקול נהי וצפירה חדה שצורבת את בשרנו כל שנה מחדש אנו נזכרים שוב במחויבות העליונה של כולנו לדאוג לכך שמשפחת השכול לא תגדל.
מחיר הדמים הוא יקר כל כך, גדול כל כך. מי ייתן ולא יעלה עוד יותר.
כאן, בנגבה, נערך קרב שעיצב במידה רבה את גבורת צה"ל עד לעצם היום הזה, ובכלל זה גבורתם של לוחמי גבעתי בתש"ח וחברי נגבה שהצילו את הדרום.
כאן עדיין נשמעים מעת לעת הדי ההתפוצצויות. כאן קול התותחים לא נדם והערנות והדריכות הם לחם חוק. אם יש מקום בו חשיבות השלום מודגשת, הרי שהוא כאן – במרחבים המישוריים שבין נגבה לבין רצועת עזה. בהיעדר שלום, בהיעדרם של הסכמים מדיניים שיעניקו גבולות קבע מוכרים ובני הגנה למדינת ישראל, הרי שהשקט היחסי בשאר חבלי הארץ עלול להתברר כלא יותר משקט מדומה.
גם בשעה בה אויבינו אינם מזדרזים לפתוח במשא ומתן מדיני; גם בימים בהם חברי ציר הרשע עומדים על גבול ישראל ממש ועושים הכול כדי לפגוע במדינת ישראל, ידה של ישראל מוכנה על ההדק אם יהיה בכך צורך – גם כעת צריכה ידה השנייה של ישראל להישאר מושטת לשלום, נכונה תמיד ללחוץ יד ולפתוח במשא ומתן.
כאשר מולנו דגל ישראל מתנופף ברוח, נחבק את המשפחות השכולות ונתחייב לשמור על המדינה הזאת שעל ביטחונה נפלו הטובים שבבנינו.
מול דגל ישראל, כשבלבנו שמות הנופלים, אנו נשבעים לעשות כל אשר לאל ידינו להשכין שלום, כדי שהנעורים לא יגמרו עוד בטרם עת, ושמיטב בנינו ובנותינו לא ייקטפו עוד בדמי ימיהם.
תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים אמן!