חוק לימוד חובה (1949) מגדיר את אחריות ההורים לחינוך ילדיהם. החוק מטיל חובה על הורים לדאוג לכך שילדיהם יבקרו במסגרת חינוכית מגיל 3-18 (אף שהרחבת החוק לגיל שלוש נדחית שנה אחר שנה).
בשנת 1953 חוקק חוק חינוך ממלכתי שתכליתו ביטול הזרמים.
אף על פי כן מעולם לא הוגדרה אחריותה של המדינה לחינוך. מעולם לא הוגדר ״סל תלמיד אישי״ הקובע מה המדינה חייבת לתת לכל תלמיד באופן שוויוני במגוון רחב של תחומים כגון: מיומנויות למידה; כישורי חיים; אנושיות ומוסריות; ידע במורשת הלאומית; כישורי הסתגלות למרחבי המאה ה- 21, ועוד.
העדר אחריות של המדינה גורם, בין היתר, להגדלת הפערים בין תלמידים בישראל, כך שתלמידים תושבי ערים מבוססות זוכים לחינוך איכותי יותר מתלמידים ברשויות חלשות.
היעדר אחריות המדינה גורם גם להשתמטות שלה מדאגה לתלמידים עם צרכים מיוחדים. כך בכל שנה מחדש מתעורר הויכוח בדבר הסעות ילדי החינוך המיוחד ושירותי הסיוע הצמודים, להם תלמידים אלה זכאים.
כמו כן, מבנה מערכת החינוך בישראל לא מסדיר את חלוקת המשאבים בין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי ואת חלוקת האחריות והסמכות שבין השלטון המרכזי, השלטון המקומי, רשתות החינוך, מנהלי בתי הספר המורים, מעורבות ההורים, ארגוני מגזר שלישי ופילנתרופיה.
העדר ההסדרה מוביל לשורה של כשלים חינוכיים הפוגעים בזכויות הבסיסיות של תלמידים בישראל.
רק המדינה אחראית לחינוך!
שדולת אחריות המדינה לחינוך שהנני מקים בסיועה של תנועת "הכל חינוך" מבקשת לחזק ולשפר את החינוך הציבורי. מערכת החינוך הציבורית תתחזק רק אם תהיה המערכת הטובה במדינה. איכותה של המערכת תלויה במידה רבה באחריותה של המדינה.
תנועת "הכל חינוך" בראשות חתן פרס ישראל, מר דב לאוטמן, כוללת אנשים בעלי עמדות שונות, אנשי חינוך, מורים ומנהלים, אנשי עסקים, חילונים ודתיים, המבקשים להביא לרפורמה ארוכת טווח בחינוך הציבורי, מגובה בתקציב רב שנתי.
אני קורא לכם חבריי להצטרף לשדולה זו שתתכנס לראשונה בתקופה הקרובה.
לאישור הצטרפות נא השיבו במייל חוזר.
בברכה,
ח"כ איתן כבל