איתן כבל

"בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על-פי כל אמת מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית-תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה. מה שקרה הוא טבעי – יאמרו המפוכחים והמשלימים – שהרי סופן של כל אוטופיות להכזיב. אלא שעלי מקובלת יותר ממרתו של זלמן ארן כי הציונות היא תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים", יגאל אלון, 1979

תכנית התפכחות מדינית, מותאמה למציאות העכשווית שלנו והמוצגת על-ידי חבר הכנסת איתן כבל[1].

לתמיכה בתכנית ההתפכחות המדינית לחצו פה

.א.

פועלם של יהודה אלקלעי, יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, אחד העם, הרב קוק וחיים וייצמן הובילו את העם היהודי מן המאה ה-19 אל תוך המאה ה-20, ותחייתנו המדינית המחודשת לאור מגילת העצמאות, תחת הנהגתו של דוד בן גוריון, העבירה את העם היהודי מן המאה ה-20 אל המאה ה-21. כעת, שני עשורים כמעט אל תוך המאה ה-21, ההנהגה בישראל שבויה בקונספציות מדיניות כושלות, וכתוצאה מכך גם אוחזת באסטרטגיה צבאית שגויה. התעקשותה של ההנהגה לדבוק בעיוורון ולסרב בעקביות להתפכח מחזיונות מדיניים, שלא יתממשו בעתיד הנראה לעין, מסבכת את ישראל בבעיה קשה ומורכבת מאוד.

את המפעל הציוני לא יחסל צבא זר שהטנקים והנגמ"שים שלו שועטים אל תוך ערי ישראל. במאה ה-21 לא עומדת בפנינו סכנת הנפת הדגל הלבן בתום הקרבות. גם עם האיום הגרעיני של איראן יש למדינת ישראל את הכלים ואת היכולות להתמודד. הסכנה האמתית להמשך קיומו של המפעל הציוני ברוח האבות המייסדים היא הסכנה שאנחנו, במו ידינו, הופכים מאומה וממדינה ריבונית - לקהילה יהודית המחזיקה בטריטוריה. חיסולו של המפעל הציוני יחולל מהפכה בחיי האומה. הוא חזק יותר מן הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים ומשחרור חבלי המולדת; עוצמתי יותר ממלחמת יום הכיפורים הכואבת, מהמהפך הפוליטי ומרצח יצחק רבין. עד כדי כך חיסולו של המפעל הזה דרמטי בעיניי, ואינני מציע להקל ראש בעניין הזה. חיסולו של המפעל הציוני הוא חיסול הזהות שלנו, וריסוק המשוואה הייחודית לנו: מדינה יהודית ודמוקרטית. זוהי אמירה ברורה וחדה שלפיה גלי העלייה הגדולים, מימי העלייה הראשונה ב-1882 ועד לעליית יהודי אתיופיה ויהודי ברית המועצות לשעבר ב-1991, היו לשווא, ושרבבות לוחמים ולוחמות שאיבדו את חייהם במלחמות ישראל מסרו את חייהם לחינם.

התחושה המשכרת, שלפיה הזמן כביכול פועל לטובתנו, בצירוף הקיבעון המחשבתי של ההנהגה שלנו, מחלישים את הביטחון הלאומי של ישראל. הקיפאון המדיני והתמורות הרבות שמתחוללות בשני העשורים האחרונים בשטח, הן בהיבט הדמוגרפי בגדה המערבית והן בהיבט הגיאו-פוליטי במזרח התיכון, מקרבים אותנו לאותה נקודה מסוכנת, שאחריה כבר לא ניתן יהיה לעצור, ודמותה של ישראל תשתנה לדורות הבאים. אינני מתכוון ליטול חלק בוויכוח על מספרם של היהודים אל מול מספרם של הערבים בין הירדן והים. אך אין חולק שבשטח הריבוני של ישראל ובשטחי יהודה ושומרון יש לפחות 30% ערבים שאמנם אינם רוב מבחינה מספרית, אך הם עלולים לשנות את פניה של ישראל כך שתחדל מלהיות יהודית, או שתחדל מלהיות דמוקרטית. מדינה שתספח בעיוורון מוחלט את כל שטחי הגדה המערבית ללא זכויות לאוכלוסייה הפלסטינית לא תהיה דמוקרטית, והיסחפות אל סיוט המדינה הדו-לאומית תנפץ את החלום הציוני על מדינה יהודית. אשר על כן, עלינו להתפכח מאשליות העבר ולהתנער מקונספציות שהפכו לא רק את מנהיגי הימין למכורים לאשליות, אלא גם מנהיגים מתנועתי-שלי.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שבמציאות משתנה, כאשר אין יוזמה מדינית, יש נטייה להישען על קונספציות מדיניות שבדרך כלל באות יחד עם תפיסות אסטרטגיות כושלות - עד שיום אחד הן קורסות זו אל תוך זו. כך קרה לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר ההנהגה הישראלית הייתה שרויה בפרדיגמה שלפיה לא ניתן להגיע להסכם שלום עם מצרים, ובתפיסה צבאית כוזבת שגרסה שהערבים לא יעזו לפתוח במלחמה כנגד ישראל. תפיסה צבאית זו קרסה בצהרי יום שבת, 6 באוקטובר 1973; ארבע שנים לאחר מכן קרסה גם הקונספציה המדינית, כאשר מטוסו של נשיא מצרים אנואר סאדאת נחת בישראל.

מלחמת יום הכיפורים היא דוגמה להתמכרות מתמשכת של הנהגה לאומית לתפיסות מסוימות, ולעיוורון מדיני - כך קרה גם לכל ראשי הממשלה אשר דבקו בפרדיגמה של אוסלו, שלפיה במזרח התיכון ניתן להגיע להסכמי שלום נוסח אירופה, עם גבולות פתוחים. כך קרס 'המעבר הבטוח' ושדה התעופה בדהנייה, שהפך לעיי חורבות בעזה. הפרדיגמה  המדינית של אוסלו כללה גם את התפיסה הצבאית שהאמינה כי ניתן לרסן את ארגוני הטרור באמצעות מנגנוני הביטחון של יאסר ערפאת. לקח קצת יותר מעשור עד שארגוני הטרור, בראשות חמאס בעזה, השליכו מהגגות את אנשי מנגנוני הביטחון של ערפאת ודחלאן.

ההתמכרות לקונספציות כושלות והאשליה שלפיה הזמן פועל לטובתנו לא פסחו גם על הגבול הצפוני של ישראל. כך קרה עם 'תנו לטילים של החיזבאללה להחליד', תפיסה מדינית שגויה שהאמינה שהכוחות הבינלאומיים באזור לא יאפשרו לחיזבאללה לממש את איום הטילים. תפיסה זו הובילה לעיקרון צבאי מוטעה, שקבע כי אין לפתח נשק אנטי-רקטי מול איום החיזבאללה, וכך גם עם מדיניות עצימת העיניים מול ההתחזקות של חמאס בעזה בעשור האחרון.

קונספציות מטבען מוגבלות בזמן, והן גורמות למאמינים בהן להתמכר אליהן, ולשקוע יחד איתן כשהן קורסות. בהגדרה, הקונספציה כוללת התעלמות של מנהיגים מן השינויים שמתחוללים בשטח. בעשור האחרון, תחת שלטון הימין שלפרקים היינו שותפים בו, אין יוזמה מדינית, והמציאות משתנה. ישראל שרויה בשנים האחרונות בקונספציה שלפיה המצב הקיים יכול להימשך, שהזמן פועל לטובתנו, שהאוטונומיה הפלסטינית יציבה ושמעולם לא היה מצבנו המדיני טוב יותר. גם אם יש גורמים בהנהגת המדינה שמזהים נכונה את המציאות, הם אינם מסוגלים לפעול, ובחוסר מעש נסחפת המערכת הפוליטית פעם אחר פעם אל זרמי הטירוף של הקצוות הפוליטיים הקיצוניים משני הצדדים, מימין ומשמאל, מבלי יכולת לעצור. לאט-לאט נגררת ישראל לתרחיש האימים של מדינה דו-לאומית.

לא רק ההנהגה הנוכחית של המדינה שבויה בקונספציה, אלא גם רבים במחנה השלום. הדבקות הקנאית של חלקים נרחבים במחנה השלום באותן פרדיגמות שנכשלו בזירה המדינית והכזיבו פעם אחר פעם בקלפיות היא אנטי-תזה לחזונם של בוני תנועת העבודה לדורותיהם. שבי הקונספציה אינו אלא כפירה בציונות היוזמת.

לא זו בלבד שלתנועת העבודה, תנועתי, יש מניית זהב בתנועה הציונית ובהקמתה של מדינת ישראל, אלא שמנהיגיה ידעו תמיד להציג תפיסות מדיניות. על כן, דווקא בנקודת הזמן הקריטית שבה אנו נמצאים, חובה עלינו להציג תפיסה מדינית פרגמטית, שמתכתבת באופן ישיר עם המציאות המתגבשת לנגד עינינו. זו לא רק אחריותנו: זו חובתנו.

במאמר זה אציג את עיקרי תפיסת ההתפכחות המדינית, בבסיסה עומד מהלך יזום והדרגתי של מדינת ישראל. אני סבור שאסור לנו להמתין לפלסטינים, וחובה עלינו לפעול מיוזמתנו על מנת לשמור על ביטחון ישראל ועל החזון הציוני, אשר נשחקים במרוצת הקיפאון המתמשך.

ישראל חייבת להתפכח ממדיניות הוויתור על השטחים תמורת הבטחות ומשאלות לב, ולעבור ליוזמה מדודה, מדורגת ועצמית שמבטיחה את המשך ההתיישבות היהודית בגושים, אך בעיקר את המשך קיומנו כאן כביתו הדמוקרטי של העם היהודי. ישראל חייבת ליזום, להתפכח ולא להמתין לפלסטינים.

אלו עיקרי התכנית:

  • התפכחות מהאמונה שאין לעשות דבר כי השלום עומד בפתח, ואימוץ יוזמה מדינית חדשה

אחריותנו כתנועת העבודה לגבש ולהציג תפיסה מדינית שמתכתבת עם המציאות שהשתנתה ללא הכר בעשור האחרון. אנחנו מסרבים לעשות זאת, משום שחלקנו שרויים עדיין בתוך חמימותה של תפיסת עולם שאיננה רלוונטית עוד.

עלינו להתפכח מרעיון אוסלו. צו השעה הוא אימוץ אסטרטגיה חדשה שבבסיסה ההבנה וההפנמה שבעת הזו אין בצד הפלסטיני מנהיגות שבאמת רוצה או יכולה להיות שותפה להסכם שלום עמנו. חרף שאיפתנו לכינון שלום עם שכנינו, אל לנו להמשיך ולהמתין עד שהצד השני יצמיח מתוכו הנהגה שפניה לשלום. עלינו ליזום ולפעול, כדי לשמור על זהותה של המדינה שלנו.

השלום שלי, כמו של רבים ממנהיגי תנועת העבודה, הוא החזון והוא מטרת העל. אך המציאות כופה עלינו להבין שהשלום אינו עומד לפרוץ אל חיינו אם רק נחזיר עוד יישוב או ניסוג מעוד גבעה.

  • מדינת ישראל תקבע מהם גושי ההתיישבות

מילים רבות נשפכו על המונח "גושי ההתיישבות", ונראה כי בארכיון הכנסת כבר אין מקום מרוב תכניות שלום שהוצגו בפני המליאה. אף על פי כן, לא הממשלה ולא הכנסת הגדירו מהם גושי ההתיישבות. מתוך כ-400 אלף מתנחלים, כ-300 אלף מתנחלים (המהווים 75%) חיים בתוך גושי ההתיישבות. למעשה, מדובר ברוב מכריע של היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. לכן, יש להגדיר כי גושי ההתיישבות יכללו את גוש עציון, גוש מעלה אדומים, גוש קרני שומרון, גוש אריאל וגוש בקעת הירדן.

השנה אנו מציינים 70 שנים להקמת מדינת ישראל: 70 שנות ריבונות יהודית על המדינה שלנו, אך גם 70 שנים שבהן אנו חיים ללא גבולות ברורים. מדינת ישראל חייבת, בראש ובראשונה עבור עצמה, אחר כך עבור הסביבה ולבסוף גם כשותפה בקהילה הבין-לאומית, להגדיר את גבולותיה המחייבים; גושי ההתיישבות ייכללו בגבולותיה של המדינה. רוב המפלגות הציוניות רואות בגושים חלק בלתי נפרד מישראל בכל תוכנית שתהיה בעתיד ואף אחת מהן לא חושבת שהגבול צריך לחזור להיות בראש העין או בכפר סבא.

  • מדינת ישראל תחיל את החוק הישראלי על גושי ההתיישבות שהוגדרו בסעיף הקודם

לאחר הגדרה מחייבת של גושי ההתיישבות, יש להחיל עליהם את החוק הישראלי במלואו. על היישובים ביהודה ושומרון חלה כיום מערכת חוקים מורכבת, אשר נחלקת בין החוק הצבאי לבין החוק הישראלי, ולעתים גם החוק הירדני. מצב זה פוגע שלא לצורך באזרחים ישראלים שחיים תחת חוק צבאי, שמבחין בינם לבין כלל אזרחי ישראל ומטיל עליהם מגבלות מיותרים.

אין סיבה מהותית שבגינה יוחל דין אחד על תושב מעלה אדומים או תושב גוש עציון ודין אחר על תושב חולון או תושב ראש העין, כאשר כולם חיים ביישובים שמבחינת כלל הציבור הישראלי, ובתוכו מפלגת העבודה, נמצאים בקונצנזוס מבחינת היותם חלק מגבולותיה הסופיים של מדינת ישראל.

החלה של החוק הישראלי על היישובים הללו אף תיצור הבחנה ברורה בינם לבין ההתנחלויות המבודדות שמחוץ לגושים, ותיצור לגיטימציה מלאה להתיישבות בגושים אל מול שלילת הלגיטימציה של ההתנחלויות שמחוצה להם. לעניין מעמדם של הפלסטינים החיים בגושים - אבהיר ואדגיש כי ברגע שיוחל החוק הישראלי על הגושים, הפלסטינים שירצו להמשיך ולהישאר במקומם יוחל גם עליהם החוק הישראלי. במצב זה תהיה מערכת חוקית אחת שווה ושוויונית. אני סבור כי מה שמנציח את מציאות האפרטהייד הוא דווקא המצב הנוכחי הקיים כבר למעלה מ-50 שנה, אני מעדיף את תושבי הגושים הפלסטינים הופכים לאזרחים שווי זכויות מאשר המציאות הקיימת היום.

  • הכנת תכניות מתאר מלאות ומפורטות ליישובים שבתוך הגושים, והסדרת מעמדם התכנוני

לאחר הגדרת גושי ההתיישבות ולצד החלת החוק הישראלי, יש לתכנן תכנית מתאר מלאה ומפורטת לפיתוח יישובי הגושים. כיום, ממשלת ישראל קופאת על השמרים ולא מאשרת תכניות מתאר ליישובי הגושים. כך לא ניתן לבסס את ההתיישבות בגושים בצורה אחראית ורצינית. למעשה, מדינת ישראל מתעלמת כיום מצרכים תכנוניים ומצורכי התושבים, ומפלה אותם לרעה אל מול שאר אזרחי ישראל. כדי ליצור הבחנה ברורה בין ההתנחלויות המבודדות לבין גושי ההתיישבות, לא מספיק להישען רק על החלטות יבשות שיהיו נתונות לשינויים מצד כוחות פוליטיים שינסו לקבוע עובדות בשטח. עלינו ליצור הבחנה ברורה בחוק באמצעות תהליכי התכנון והבנייה בין גושי ההתיישבות לבין ההתנחלויות המבודדות.

  • מדינת ישראל תקפיא באופן מוחלט את כל תהליכי התכנון והבנייה בכל ההתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות

על מדינת ישראל להפסיק את כל תהליכי הבנייה והתכנון, ההסדרה המשפטית וההשקעות הכלכליות מחוץ לגושי ההתיישבות, ולקדם מהלך של פינוי-פיצוי לתושבי ההתנחלויות המבודדות. כפועל יוצא של חיזוק גושי ההתיישבות, יש להפסיק לחלוטין כל השקעה בהתנחלויות מחוץ לגושים, ולעצור לגמרי כל בנייה פרטית וציבורית באותן התנחלויות, מלבד דאגה לשירותים ומתקנים ציבוריים בסיסיים.

הקפאת ההשקעה של המדינה ביישובים שמחוץ לגושים תקבל רוח גבית בין-לאומית, ותסייע לחזק את הגושים ולהגיע למשא ומתן עתידי בנקודת פתיחה מיטבית.

  • קידום מהלך פינוי-פיצוי לתושבי ההתנחלויות מחוץ לגושים.

יש לייצר הפרדה והבחנה ברורה בין ההתיישבות בגושים לבין ההתנחלויות מחוץ לגושים. יישובים אשר נמצאים מחוץ לגושים מהווים מכשול בפני סיכוי עתידי לשלום ואיום אמיתי על פתרון שתי המדינות. על כן עלינו לפעול כדי לקדם הגירה חזרה מאותם יישובים מבודדים אל גושי ההתיישבות או יישובים אחרים במדינת ישראל וזאת באמצעות חקיקת חוק פינוי-פיצוי לתושבי ההתנחלויות מחוץ לגושים. 

  • חופש פעולה מלא לצה"ל לסיכול פיגועים בכל השטחים, ובכלל זה כל השטחים שמחוץ לגושים

אחת הטעויות הקשות שנעשו בהסכמי אוסלו הייתה האיסור שנכפה על צה"ל להיכנס לשטחי A, וההישענות על מנגנוני הביטחון של ערפאת. המציאות בשטח כיום איננה המציאות שהייתה ביהודה ושומרון לפני הסכמי אוסלו, ובוודאי לא ברצועת עזה. המציאות הביטחונית שבה צה"ל יכול לפעול בחופשיות בשטחי הגדה, לעתים תוך תיאום עם מנגנוני הרשות הפלסטינית, הוכיחה את עצמה. ההתפכחות המדינית של ישראל חייבת להיות מחוברת למציאות, והמציאות היא שאין ביהודה ושומרון כוח מגן שיכול לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל מלבד צה"ל.

אני מאמין  שיוזמה ברוח זו תאפשר לישראל לשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, עם רוב יהודי מבוסס. מטרת היוזמה היא קביעת הגבול המדיני בינינו לבין הפלסטינים, קביעה שתהיה חסם בפני התהליך המואץ להפיכתה של ישראל למדינה אחת לשני עמים, שתוצאתה קץ הציונות וחיסולנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. נוסף לכך, יש כאן אמירה שמה שמעבר לקו החדש יהיה נתון למו״מ עתידי בינינו לבין הפלסטינים. אני חוזר על אשר כתבתי לעיל: אינני מוותר ולו לרגע על חלום השלום ועל השאיפה אליו. אך אני סבור שלנוכח המציאות שהתגבשה בשטח בעשור האחרון, ישראל חייבת להתפכח. איננו יכולים להמתין לצד הפלסטיני, כיוון שאבו מאזן כבר ויתר על רעיון שתי המדינות, וכל רצונו הוא למנוע הקמה של מדינה פלסטינית חלשה לצד ישראל.

. ב .

"הציונות שלי לא היתה מעולם ערטילאית, כי אם ציונות אנושית המאמינה בקדושת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישראל למאמצי עבודה ויצירה, לכבוד אדם, לחירות ולשלום עמים" (ברל כצנלסון)[2]

היוזמה כערך ככל הנראה זורמת בדנ"א שלנו כעם. אלמלא ערך היוזמה, לא היה מתכנס הקונגרס הציוני הראשון, לא הייתה תוכנית באזל, לא הייתה הצהרת בלפור, לא הייתה תכנית החלוקה, ובוודאי שלא היינו זוכים לעצמאות מדינית. אלמלא ערך היוזמה, לא היה הסכם שלום עם מצרים ועם ירדן. יוזמות מדיניות ליוו את מנהיגי הציונות, את הנהגת היישוב בארץ ישראל, את דור המייסדים ואת מרבית ממשלות ישראל. לצערי, יוזמות מדיניות אינן חביבות במיוחד על הממשלות האחרונות. רק בשנה שעברה הכתיר ראש הממשלה את הרצל כ"משה רבנו המודרני", ואף הקביל את הקונגרס הציוני הראשון למעמד קריעת ים סוף, אך במעשיו בעשור האחרון הוא פועל בניגוד לאחד מן העקרונות המרכזיים שהנחיל לנו הרצל: עקרון היוזמה.

ביום ראשון האחרון של חודש אוגוסט 1897, א' באלול תרנ"ז, הצטופפו מאות אורחים באולם בית הקזינו בעיר באזל שבשוויץ. על הבמה עמד בנימין זאב הרצל - האיש שיזם ודחף את קיומו של הקונגרס הציוני הראשון, ושרק שנה קודם לכן פרסם את חיבורו המפורסם "מדינת היהודים". לקול תשואות הקהל הרב שמילא את האולם, אמר הרצל: "רוצים אנו להניח את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי [...] הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ-היהודים".[3] בן-לילה הפך הרצל לדמות המזוהה ביותר עם התנועה הציונית. בשנת השלושים לעצמאות ישראל כתב עליו מנחם בגין ש"לא היה לו שלטון ולא כח, בלעדיהם עשה גדולות ונצורות, בשביל עם נרדף. לכן שם העם היהודי כתר מלכות על ראשו, שנים רבות לפני חידוש עצמאותנו, ונתן לו לעולמים את היקר מכל: את אהבת לבו. כי אמנם כן, הודות למדינת היהודים, קמה מדינת היהודים".[4]

לא כולם הסכימו עם הרצל. אשר צבי גינצברג, הידוע כ'אחד העם', מי שהוביל את תפיסת הציונות הרוחנית, פרסם כמה ימים לאחר הקונגרס הציוני הראשון מאמר חריף כנגד תפיסתו המדינית של הרצל.[5] המאמר היה כל כך חריף ובוטה עד שכמה חודשים לאחר מכן נאלץ אחד העם לפרסם מאמר נוסף, מנומק יותר, שבסיומו אף הביע חרטה על חלק מן הביטויים הקשים שכתב במאמר הקודם.[6] הוויכוח ביניהם היה אידאולוגי, עמוק ומשמעותי. ויכוחים מן הסוג הזה רווחו בתנועה הציונית למן הקמתה, וכך גם בתקופת היישוב ובקרב דור המייסדים, ועד לדורנו אנו. יש הגורסים שהוויכוח כערך מלווה את העם היהודי מראשית לידתו ועד היום. 

מטרתי כאן לא הייתה לתאר את התפתחותה של התנועה הציונית או לעמוד על מגוון הזרמים שהיו בתוכה, אלא להתעכב לרגע, ממרחק השנים, על עיקרון אחד, רלוונטי מאוד גם לתקופתנו - עקרון היוזמה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפעם הראשונה בתוכנית באזל.

.ג.

כמעט ארבעים שנים ברציפות שהליכוד בשלטון, והוא המכתיב את המדיניות. הגיעה העת לראות את התמונה הפוליטית באופן מלא ושלם, ולהתפכח גם מבחינה פוליטית. בכל שמונה מערכות הבחירות הראשונות ניצחנו, לאחר מכן היו שתי מערכות בחירות שבהן הפסדנו, אחריהן - שתי מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו, ולבסוף הגיעה מערכת בחירות שבה ניצחנו, רצח פוליטי אחד, פרפור אחרון. מאז אנו שקועים ולא מצליחים לנצח, ולגרום לציבור הישראלי להצביע לנו בהמוניו.

שמונה פעמים מאז רצח רבין הלכה מפלגת העבודה לקלפי. שבע פעמים הפסדנו, זו האמת והיא כואבת. כארבעים שנה - למעט  שמונה שנים שזו תקופת שלטונם של רבין, פרס וברק - שאנחנו לא מנהיגים את המדינה. בזמן הזה השתנתה החברה הישראלית והמפה הפוליטית, והשתנה המצב בשטח בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין העולם הערבי. הימין מנהיג את המדינה כמעט בכל העשורים האחרונים, כאשר מתוכם מנהיג בנימין נתניהו את ישראל בעשר השנים האחרונות והאחריות היא בראש ובראשונה עליו ועל הימין, אך גם עלינו, כתנועת העבודה, מוטלת אחריות.

מהי אותה אחריות שמוטלת עלינו? התשובה לכך פשוטה: לבחון בעיניים פקוחות ובאומץ לב את הנתק שנוצר והתרחב במרוצת השנים בינינו לבין חלקים גדולים מאוד בציבור, לעשות כל שלאל ידינו לשכנע את הציבור שתפיסת עולמנו והנציגים שלנו ראויים יותר להנהיג את המדינה, ובכך לחזור ולהנהיג. לא נוכל לשכנע אף אחד - לא את עצמנו, ובוודאי שלא את הציבור - שאנחנו ראויים להנהיג, אם לא נציג תפיסת עולם שמתכתבת עם המציאות בשטח.

הנושא המדיני ושאלת ההסדר בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי היו תמיד נושא מרכזי בפוליטיקה הישראלית בכלל ובתנועת העבודה בפרט, הן בימי שלטון והן בימי אופוזיציה. כך היה בשנות החמישים, בוויכוח הנוקב והמר בדבר המדיניות הנכונה כלפי העולם הערבי, בין בן גוריון "האקטיביסט", שראה בפעולות צבאיות כלי דומיננטי, לבין שרת "המתון", שהעדיף את היוזמות הדיפלומטיות. כך היה ביוזמות שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים על עתיד חבלי הארץ, כפי שקידם יגאל אלון. כך היה בשנות השמונים, עם הניסיון של שר החוץ שמעון פרס להגיע להסכם בלונדון עם חוסיין מלך ירדן. כך היה בהסכמי הביניים עם הפלסטינים ובהסכם השלום שעליו חתם ראש הממשלה יצחק רבין עם הירדנים. לאורך כל השנים תרו מנהיגי תנועת העבודה אחר פתרונות, ניסו כל הזמן ויזמו מהלכים מדיניים, והכול במטרה אחת: שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל וחתירה כל העת לשלום עם שכנינו ועם העולם הערבי בכלל.

רבות כבר נכתב על שגיאות העבר של תנועת העבודה, ואינני מבקש להקל ראש באף אחת מהן, או במחיר שאנחנו משלמים, כתנועה וכמפלגה, עד היום. לצערי, בכל הקשור ליוזמה מדינית ולתפיסה מדינית באשר ליחסינו עם הפלסטינים ועם העולם הערבי, התהליך המרכזי שעובר עלינו בעשור האחרון הוא שילוב של העדר יוזמה, שקיעה והתבוססות בתוך קונספציה שאיננה מחוברת למציאות, יחד עם תהליך מתקדם של עיוורון וירידת שמיעה חמורה.

אם נבחן בכנות ובאופן מפוכח את שני העשורים האחרונים, לא נוכל להתעלם מעובדה אחת צורמת - כל הניסיונות של כל ראשי הממשלות לאחר רצח רבין להוביל להסכם עם הפלסטינים, נכשלו. אם היה זה שמעון פרס בתקופת כהונתו הקצרה לאחר הרצח, אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, אריאל שרון בתכנית ההתנתקות בשנת 2005 ואהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס בשנת 2007. אני מאמין שכולם ניסו באמת להגיע להסכם (אפילו לנתניהו היה חצי ניסיון, במסגרת הסכמי וואי שנחתמו ב-1998 בינו לבין ערפאת בתיווך אמריקני).

מדוע כולם נכשלו? האם הסיבה נעוצה רק בבעיות בהתנהלות של הצד שלנו? אינני סבור כך. אני מאמין שכולם, פרט לנתניהו בעשור האחרון, באמת ניסו לקדם הסכם עם הפלסטינים. בעשור האחרון, העשור של שלטון נתניהו, ישראל לא יזמה שום מהלך מדיני מול הפלסטינים. אין כיום בצד השני מנהיג שיוביל את בני עמו אל השלום, אך גם בצד שלנו אין כיום מנהיג שיזום מהלך כזה, ולכן קונספציית אוסלו איננה רלוונטית עוד. ללא יוזמה שלנו וללא שותף רציני בצד השני, בתוספת השינויים הדרמטיים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בשטח, אין לאוסלו זכות קיום.

הסכמי אוסלו היו הניסיון האחרון בשני העשורים האחרונים להגיע לשלום אמתי, כפי שהיטיב להגדיר זאת רבין כשנה לפני אוסלו, עת אישרה הכנסת את ממשלתו: "מרגע זה המושג של תהליך שלום איננו רלוונטי. מהיום ולהבא לא נדבר על תהליך אלא על עשיית שלום".[7] בבסיס תהליך אוסלו ישנה הנחת יסוד שלפיה אנחנו יוזמים, ושבצד השני יש שותף. אך בחמש-עשרה השנים שלאחר הסכם אוסלו, ישראל מנסה לעשות שלום ואינה מצליחה.

בחמש-עשרה השנים מאז הסכמי אוסלו, ממשלות ישראל היו שבויות בקונספציה הכושלת של אוסלו. בעשור האחרון נשבה נתניהו באשליה חדשה: קיפאון מדיני והתעלמות מוחלטת מן התמורות שמתחוללות בשטח הן בזירה הפלסטינית והן בזירה של העולם הערבי. 

   .ד.

שינוי התפיסה הערבית והתפיסה הפלסטינית

בשלושת העשורים הראשונים לעצמאותנו המדינית נשענה האסטרטגיה הערבית על התפיסה שלפיה ניתן להכניע את ישראל באופן צבאי, קרי במלחמה צבאית קלאסית של צבא מול צבא. תפיסה זו הייתה נכונה עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים הייתה הניסיון האחרון של מדינות ערב לתקוף את ישראל באופן מתוכנן, מתוזמן ומכמה חזיתות. הערבים אמנם הפתיעו אותנו, אך הצלחנו במחיר כבד לנצח צבאית את המצרים והסורים. היה זה אקורד הסיום לאסטרטגיה ערבית שמשלה בכיפה במשך רבע מאה - ניסיון להכניע אותנו באמצעות קואליציה ערבית גדולה שתוקפת יחד, בתכנון מוקדם ומכמה חזיתות - ונכשלה במבחן המציאות.   

שינויים אזוריים במזרח התיכון מתקבלים בדרך כלל בשקט. לאחר מלחמת יום הכיפורים מתקבלת החלטה אסטרטגית שקטה בקרב מנהיגי מדינות ערב - לא נכנסים יותר לעימות צבאי כולל עם צה"ל. חמש שנים בלבד לאחר המלחמה, כשברקע ההחלטה האסטרטגית הזו, הובילו מנחם בגין ואנואר סאדאת לחתימת הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית.

בגין זיהה הזדמנות היסטורית להוציא את מצרים, הגדולה והחשובה במדינות ערב, ממעגל המלחמה. שש-עשרה שנים יחלפו עד שיצחק רבין יוציא גם את ירדן ממעגל המלחמה מולנו. ההחלטה הזו הביאה למעשה לחיסולו של האיום האסטרטגי המשמעותי ביותר שליווה אותנו מיום עצמאותנו - קואליציה ערבית גדולה, מה שקרוי בתורת הביטחון של ישראל "מקרה הכול": מתקפה מתוזמנת בכמה חזיתות במקביל. אין זה אומר שהוסרו כל האיומים, אבל האיום אסטרטגי שליווה אותנו בשלושים שנות קיומנו הראשונות, ושלאורו גובשה תפיסת הביטחון שלנו, אינו קיים עוד.

שלוש-עשרה שנים חלפו מחתימת הסכם השלום עם מצרים ועד לוועידת מדריד, כששלוש מדינות ערב הנוספות שגובלות עמנו (ירדן, סוריה ולבנון) ישבו סביב שולחן אחד כדי לדבר על תהליך מדיני. הפלסטינים היו חלק מן המשלחת הירדנית. ועידת מדריד הייתה הבסיס שעליו ניתן היה בכלל ליזום את תהליך אוסלו, קרי: שיחות ישירות בין ההנהגה הישראלית להנהגה פלסטינית.

שינויים במזרח התיכון, כאמור, מתקבלים בשקט. כך שינה אש"ף בשלהי האינתיפאדה הראשונה את דוקטרינת הפעלת הטרור סביב גבולות ישראל, כך שהלחימה בלבד לא הייתה עוד המרכיב הדומיננטי בהתנהלותו של אש"ף, אלא האחיזה באדמה עצמה.[8] מבחינת הפלסטינים, הסכם אוסלו היה שינוי אסטרטגי - ההסכם אפשר להנהגת אש"ף לסיים שנים ארוכות של נדודים בין מדינות ערב השונות, ולתקוע יתד בעזה ובגדה המערבית. דבר זה גם השפיע על מערכת היחסים בין הפלסטינים לבין מדינות ערב, כשהאחרונות מזרימות מיליארדי דולרים במרוצת השנים על מנת לתמוך בפלסטינים, מתוך הבנה שהם רוצים לעבור משלב של אוטונומיה למדינה עצמאית.

הקיפאון המדיני בעשור האחרון מביא אותי למסקנה שאבו מאזן והרשות קיבלו עוד החלטה שקטה ומכרעת, והיא לוותר על רעיון שתי המדינות. אבו מאזן מעריך שהוא לא יקבל, במקרה הטוב, יותר מאשר מדינה פלסטינית ענייה וחלשה שתלויה באופן משמעותי בחסדיה של ישראל, ולפיכך הוא פועל מתוך מטרה לחסל את התלות של הפלסטינים בישראל, באמצעות קבורת תהליך אוסלו, ובכך "לשחרר את הכבלים מעל ידי הפלסטינים".

.ה.

קונספציות, התפכחות והקרב על המדינה היהודית

קונספציה היא "מסגרת חשיבתית על בעיה מסוימת, המקנה סדר ומשמעות לפיסות מידע הרלבנטיות לתפיסה נכונה של אותה בעיה".[9] לצערי הרב, ראש ממשלת ישראל שרוי בקונספציה שלפיה המצב הקיים עדיף על פני יוזמה מדינית מצדנו, ובמילים אחרות: "הזמן פועל לטובתנו". אין דרך אחרת להסביר את העדר היוזמה שלו בעשור האחרון. בהתנהלותו, נתניהו מזכיר לי את התנהלות ההנהגה הישראלית כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כאז כן היום,  עוצמת ההנהגה הישראלית את עיניה ואוטמת את אוזניה לנוכח השינויים וההזדמנויות. אז קיבלנו את המלחמה האיומה ההיא. אני מקווה שבמקרה הנוכחי לא נתעורר יום אחד לאחר שאיבדנו את הרוב היהודי בארץ או את הדמוקרטיה שלנו.

הכלכלה משגשגת, סטארט-אפים ישראלים נמכרים במיליארדי דולרים, ישראל מצליחה למגר את הטרור, ובסך הכול התחושה היא שטוב במדינה. המציאות כיום דומה למציאות בשנת 1972, ערב מלחמת יום הכיפורים, כשאי אפשר היה לדמיין משהו אחר. לכן כל כך קשה לנו לדמיין כיצד חיינו כאן ייראו לאחר שנאבד את הרוב היהודי. כשאני מדבר על רוב ערבי, איני מתכוון ל-50% ערבים ועוד אחד בכדי לאבד את האיזון המתקיים כיום. דמיינו לעצמכם כיצד תיראה כנסת ישראל כשיהיו "רק" 45 חברי כנסת ערבים, או אפילו 30. זו לא פנטזיה, אלא מציאות שמתגבשת לאטה מתחת לאפנו. הוריי היקרים לא עלו מתימן כדי לחיות במדינה עם רוב ערבי: את זה היה להם בתימן.

יחד עם זאת, גם רבים בתנועת העבודה שרויים בקונספציה שלפיה יש היום בצד השני הנהגה פלסטינית שמעוניינת או יכולה לחתום על הסכם עמנו, ושלאחר מכן יפרוץ השלום לחיינו. אינני סבור שהנחת היסוד הזו נכונה כיום, ושהיא נכונה ביחס להנהגה הפלסטינית הנוכחית.

בבסיס התפיסה של אוסלו עומדת כאמור ההנחה שאנחנו יוזמים ושבצד השני יש פרטנר, וזה מה שיוביל בסוף להסכם שלום בין הצדדים. עלינו להתפכח מן התפיסה הזו. השלום לא עומד לפרוץ בקרוב, ופרדיגמת אוסלו קרסה - אין כיום בצד השני שותף שיכול להנהיג את העם הפלסטיני לתהליך של שלום עמנו, ואין בצד שלנו כרגע הנהגה ישראלית אמיצה שתיזום תהליך כזה.

לכן, מבלי לוותר על השאיפה לשלום, ומבלי להפוך את השאיפה הזו ממטרת-על ליעד שולי, אני סבור שלנוכח המציאות שהתגבשה בשטח בעשור האחרון, ישראל חייבת ליזום מהלכים חדשים ופורצי דרך בכדי לשנות את המצב. ההכרח ליזום ולשנות את המציאות מקבל משנה תוקף נוכח איום אובדן הרוב היהודי, או לחילופין אובדן הדמוקרטיה. אל לנו להמתין לפלסטינים, כיוון שאבו מאזן ויתר על רעיון שתי המדינות וכל רצונו כעת הוא למנוע מצב של הקמת מדינה פלסטינית ענייה שתלויה בישראל - הזמן כאמור יעשה את שלו, עד אשר המציאות תכפה על כולנו מדינה אחת, דו-לאומית.

את ספרו "שופט בחברה דמוקרטית" פותח נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, במילים הבאות: "איני פילוסוף; איני מומחה למדע המדינה. הנני שופט - שופט בערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל, ואני שואל את עצמי - ושאלה דומה נשאלת על ידי רבים מהשופטים בדמוקרטיות המודרניות - מהו תפקידי כשופט בכלל, וכשופט בערכאה השיפוטית העליונה בפרט?"[10] גם אני איני פילוסוף ואיני מומחה למדע המדינה - אני חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה הישראלית, וגם אני שואל את עצמי, כמו רבים מחבריי, מה תפקידי כמנהיג ציבור בכלל וכמשרת ציבור מטעם תנועת העבודה בפרט, במיוחד על רקע האיום שתיארתי כאן. רק התפכחות ויוזמה מחודשת מצדנו תאפשרנה את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. הזמן דוחק, כיוון שהמציאות בשטח מתפתחת במהירות ויוצרת תנאים שיקשה מאוד לשנותם בעתיד הנראה לעין. מדינת ישראל חייבת להיות המדינה הדמוקרטית של העם היהודי, ועל כך עלינו להיאבק ללא פשרות.



תודתי נתונה לאורי רמתי ושי (שאקו) דוד שבלעדיהם המאמר לא היה יוצא לפועל, ותודה נוספת נתונה לצוות שלי: אייל אוסטרינסקי, מאיה עזריה ונתנאל דיין שליוו לאורך הדרך את הכנת המסמך.

===============

[1] איתן כבל הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסות 14-20, ומכהן כיום כיושב ראש ועדת הכלכלה וכיושב ראש ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי לבעלי עסקים גדולים במשק הישראלי.

[2] כצנלסון ברל (1933). "היש מפלט מהתפוררות התנועה הציונית?", הרצאה מטעם ברית ראשונים, תל אביב.

[3] אילון עמוס (1976). הרצל, תל אביב: עם עובד, הוצאה חמישית 2010, עמ' 267

[4] בגין מנחם. (1978). "ספר משנה גורל", בתוך: הרצל תיאודור, מדינת היהודים, תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 7

[5] אחד העם. (1897). "הקונגרס הציוני הראשון", בתוך: כל כתבי אחד העם, תל אביב: הוצאת דביר, עמ' רעה

[6] אחד העם. (1898). "הציונות המדינית: מדינת היהודים וצרת היהודים", שם, עמ' קלה

[7] רבין יצחק, נאום כינון הממשלה והרכבה בישיבת הראשונה של כנסת ישראל, 13 ביולי 1992

[8] שטיינברג מתי (2008). עומדים לגורלם: התודעה הלאומית הפלסטינית 1967-2007, תל אביב: משכל, עמ' 91

[9] בר יוסף אורי (2001). הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה,, לוד: זמורה ביתן, עמ' 100

[10] ברק אהרון (2004). שופט בחברה דמוקרטית, ירושלים: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור ונבו הוצאה לאור, עמ' 11